בודד|Lonely
לכל המתעניינים בקשר לסיפור הקודם , אני החלטתי לסיים אותו בגלל שאני יודעת שהכתיבה שלי מסוגלת להגיע הרבה יותר רחוק ובסיפור הזה אני מרגישה שהיא תגיע רחוק כמה שיותר. :yes:
-נקודת מבט של אלין-
אני אלין בת 15 וחצי מדרום תל אביב , יש לי אחות תאומה (אנחנו לא דומות בכלל) ועוד 10 אחים שביחד כולנו 12 אחים.
מצב הלימודים שלי גרוע , אני לא בן אדם שממציא תירוצים בדקה , אני מודעת לעצמי.
נגיד והמורה שואלת אותי אם הכנתי שיעורים אני באמת אגיד את האמת , ורוב האמת שלי זה "לא", זה לא תירוץ אבל אבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת 14 לפני שנה וכמה חודשים , אני מודה זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים , אבל אני לא אתן לעצמי להשבר אני לא ארחם על עצמי, כי בן אדם שמרחם על עצמו זה אדם ללא אופי בן אדם פשוט מסכן.
אמא שלי מגדלת אותנו לבד , היא עובדת ב2 עבודות היא עובדת בתור קופאית בסניף של "רמי לוי" והיא מנקה באיזה בית ספר.
אני מאוד מעריכה את אמא , ומשתדלת כמה שיותר לעזור לה כשצריך וכמובן להציע עזרה , כי אני יודעת שלא תמיד נעים לה לבקש.
אני גם מעריכה את אמא שלי שלמרות שהיא אלמנה היא מרחמת על עצמה והיא מגדלת במסירות נפש אותנו , הילדים שלה.
זה מאוד מעצבן אותי שיש ילדים שלא מעריכים את ההורים שלהם , כי כל מה שההורים עושים זה רק לטובת הילד!
אני מאוד מגוננת על האחים התאומים שלי(כן יש לנו במשפחה 2 זוגות אחים תאומים , שהם אני ואחותי ואחים שלי) .
לאחים התאומים שלי קוראים אביעד ואליעד הם בני 9 והם לא זכו להכי הרבה אושר שילדים מדהימים כמוהם צריכים לקבל , דבר ראשון הם ממש בוגרים לגילם הם מעריכים את אמא שלי ברמה עצומה שזה לדעתי חשוב מאוד , כי לא משנה אם אתה ילד רע העיקר שתעריך את ההורים שלך.
אני לא מהבנות שיוצאות בסופ"ש עם חברים , אין לי באמת זמן ואני לא רוצה שאמא שלי תדאג לי, אני דואגת לה מאוד וחשוב לי לשמור על הבריאות שלה.
האמת שזהו בעיקרון , מה שחשוב לי זה כבוד והערכה ואופי , יופי לא ממש מעניין אותי טיפוח ממש לא מעניין אותי כי יופי בסך הכל חולף ואיפור לדעתי זה לגמרי זיוף שאת מורחת על הפנים שלך , חשוב לי לשמש דוגמא לכל האחים שלי, שילמדו להעריך ושלא מקבלים כל מה שרוצים , כי יש ילדים שאין להם.
-נקודת מבט של נדב-
אני נדב אני בן 15 מצפון תל אביב , אני ילד עם חרדות חמורות , ואני לגמרי מודע לעצמי ולמה שאני עושה.
האמת שזה לא בשליטתי, אני בן אדם מאוד דייקן קשה לי כשאמא שאמורה להגיע ב8:00 הביתה מגיעה ב8:10 אני מפחד שאולי קרה לה משהו, כי אם המצב שלנו בארץ הכל יכול לקרות שאולי היא נדרסה שאולי היה פיגוע בבית חולים שהיא עובד וזה מכניס אותי לחרדות , אני לא מפסיק לרחוץ ידיים אני מרגיש שהחיידקים משתלטים עליי ושאני לעולם לא אשתחרר מהם , כשאני הולך לבית ספר אני כמובן לא משתמש בסבון המגעיל שיש בשירותים כי אני לא יודע איזה מין בן אדם נגע בזה והשתמש בזה.
בגיל שש אובחנתי כלוקה בהפרעות קשב, אחרי סדרת אבחונים שעברתי התחיל הרופא טיפול בתרופה ריטלין במינון של 10 מיליגרם ביממה.
בתחילת הטיפול חשו ההורים שלי שהתרופה אכן פועלת, אני הצלחתי לשבת שיעור שלם בכיתה והכנתי כל יום את השיעורי בית.
אבל אחרי חודשיים של טיפול , שוב חלה הידרדרות.
ההורים שלי שבו אל הרופא המטפל, והוא העלה את מינון הריטלין לÎ20 מ"ג ביום, אבל גם המינון הזה לא הביא לשיפור, ומצבי החל להידרדר . הרופא העביר אותי לתרופה קונצרטה (שבסיסה אותו חומר כימי כמו בריטלין, אך מתוצרת חברה אחרת), במינון של 18 מ"ג ביום, אלא שגם הטיפול הזה לא הביא לכל שיפור במצבי.
בהמשך שלח הרופא המטפל אותי לאבחונים נוספים, אני נשלחתי לאבחון פסיכיאטרי נוסף, לאבחון פסיכודידקטי, לייעוץ פסיכולוגי, אבל כל אלה לא הועילו. בשלב הזה נקראו הורי לבית הספר, שם הבהירה המנהלת שוועדת השמה של משרד החינוך החליטה להעביר אותי לבית ספר לחינוך מיוחד.
בגיל 11 אמא שלי לא רצתה לוותר עליי ושאני אמשיך ללמוד בבית ספר הזה לחינוך מיוחד , היא בקשה ממני בדמעות להשתדל כמה שאני יכול וכך עשיתי , אני באמת לא אוהב לראות את אמא שלי בוכה אז העלו לי את המינון של הריטלין ועכשיו אני לומד בבית ספר רגיל ואם שואלים אותי מה אני חושב על זה , אני די שמח.לכל המתעניינים בקשר לסיפור הקודם , אני החלטתי לסיים אותו בגלל שאני יודעת שהכתיבה שלי מסוגלת להגיע הרבה יותר רחוק ובסיפור הזה אני מרגישה שהיא תגיע רחוק כמה שיותר. :yes:
-נקודת מבט של אלין-
אני אלין בת 15 וחצי מדרום תל אביב , יש לי אחות תאומה (אנחנו לא דומות בכלל) ועוד 10 אחים שביחד כולנו 12 אחים.
מצב הלימודים שלי גרוע , אני לא בן אדם שממציא תירוצים בדקה , אני מודעת לעצמי.
נגיד והמורה שואלת אותי אם הכנתי שיעורים אני באמת אגיד את האמת , ורוב האמת שלי זה "לא", זה לא תירוץ אבל אבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת 14 לפני שנה וכמה חודשים , אני מודה זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים , אבל אני לא אתן לעצמי להשבר אני לא ארחם על עצמי, כי בן אדם שמרחם על עצמו זה אדם ללא אופי בן אדם פשוט מסכן.
אמא שלי מגדלת אותנו לבד , היא עובדת ב2 עבודות היא עובדת בתור קופאית בסניף של "רמי לוי" והיא מנקה באיזה בית ספר.
אני מאוד מעריכה את אמא , ומשתדלת כמה שיותר לעזור לה כשצריך וכמובן להציע עזרה , כי אני יודעת שלא תמיד נעים לה לבקש.
אני גם מעריכה את אמא שלי שלמרות שהיא אלמנה היא מרחמת על עצמה והיא מגדלת במסירות נפש אותנו , הילדים שלה.
זה מאוד מעצבן אותי שיש ילדים שלא מעריכים את ההורים שלהם , כי כל מה שההורים עושים זה רק לטובת הילד!
אני מאוד מגוננת על האחים התאומים שלי(כן יש לנו במשפחה 2 זוגות אחים תאומים , שהם אני ואחותי ואחים שלי) .
לאחים התאומים שלי קוראים אביעד ואליעד הם בני 9 והם לא זכו להכי הרבה אושר שילדים מדהימים כמוהם צריכים לקבל , דבר ראשון הם ממש בוגרים לגילם הם מעריכים את אמא שלי ברמה עצומה שזה לדעתי חשוב מאוד , כי לא משנה אם אתה ילד רע העיקר שתעריך את ההורים שלך.
אני לא מהבנות שיוצאות בסופ"ש עם חברים , אין לי באמת זמן ואני לא רוצה שאמא שלי תדאג לי, אני דואגת לה מאוד וחשוב לי לשמור על הבריאות שלה.
האמת שזהו בעיקרון , מה שחשוב לי זה כבוד והערכה ואופי , יופי לא ממש מעניין אותי טיפוח ממש לא מעניין אותי כי יופי בסך הכל חולף ואיפור לדעתי זה לגמרי זיוף שאת מורחת על הפנים שלך , חשוב לי לשמש דוגמא לכל האחים שלי, שילמדו להעריך ושלא מקבלים כל מה שרוצים , כי יש ילדים שאין להם.
-נקודת מבט של נדב-
אני נדב אני בן 15 מצפון תל אביב , אני ילד עם חרדות חמורות , ואני לגמרי מודע לעצמי ולמה שאני עושה.
האמת שזה לא בשליטתי, אני בן אדם מאוד דייקן קשה לי כשאמא שאמורה להגיע ב8:00 הביתה מגיעה ב8:10 אני מפחד שאולי קרה לה משהו, כי אם המצב שלנו בארץ הכל יכול לקרות שאולי היא נדרסה שאולי היה פיגוע בבית חולים שהיא עובד וזה מכניס אותי לחרדות , אני לא מפסיק לרחוץ ידיים אני מרגיש שהחיידקים משתלטים עליי ושאני לעולם לא אשתחרר מהם , כשאני הולך לבית ספר אני כמובן לא משתמש בסבון המגעיל שיש בשירותים כי אני לא יודע איזה מין בן אדם נגע בזה והשתמש בזה.
בגיל שש אובחנתי כלוקה בהפרעות קשב, אחרי סדרת אבחונים שעברתי התחיל הרופא טיפול בתרופה ריטלין במינון של 10 מיליגרם ביממה.
בתחילת הטיפול חשו ההורים שלי שהתרופה אכן פועלת, אני הצלחתי לשבת שיעור שלם בכיתה והכנתי כל יום את השיעורי בית.
אבל אחרי חודשיים של טיפול , שוב חלה הידרדרות.
ההורים שלי שבו אל הרופא המטפל, והוא העלה את מינון הריטלין לÎ20 מ"ג ביום, אבל גם המינון הזה לא הביא לשיפור, ומצבי החל להידרדר . הרופא העביר אותי לתרופה קונצרטה (שבסיסה אותו חומר כימי כמו בריטלין, אך מתוצרת חברה אחרת), במינון של 18 מ"ג ביום, אלא שגם הטיפול הזה לא הביא לכל שיפור במצבי.
בהמשך שלח הרופא המטפל אותי לאבחונים נוספים, אני נשלחתי לאבחון פסיכיאטרי נוסף, לאבחון פסיכודידקטי, לייעוץ פסיכולוגי, אבל כל אלה לא הועילו. בשלב הזה נקראו הורי לבית הספר, שם הבהירה המנהלת שוועדת השמה של משרד החינוך החליטה להעביר אותי לבית ספר לחינוך מיוחד.
יש לי אח גדול בן 19 בצבא , אני לא ממש הייתי קורא לו אח שלי כי זה תמיד נראה כאילו שהוא עושה לי טובה כשהוא מדבר איתי , וכשהוא עם החברים המטומטמים שלו הוא תמיד מתנשא מעליי, ואני כל כך שונא את זה.
לפסיכולוגית שלי קוראים נירה , לפי מה שהספקתי להכיר אותה היא בן אדם ממש נחמד אבל היא מתייחסת אליי כאילו שאני בן 7 ולא יודע שום דבר מהחיים שלי.
אני לא אוהב לצאת בשישי אני יותר מעדיף לקרוא איזה ספר טוב.
זה בעיקרון עליי ומה שחשוב לי זה שבן אדם לא יהיה צבוע , כי אני מעדיף שיכאיבו לי מהשקר מאשר שינחמו אותי עם האמת.
-נקודת מבט של אדווה-
אני אדווה בת 15 וחצי מצפון תל אביב , אני לא ממש מלאת ביטחון עצמי , האמת שבכלל אין לי ביטחון עצמי.
יש לי אחות בשם אלונה שלדעתי היא אחת הבנות היפות שפגשתי בכל חיי , אני תמיד מפרגנת לה על הטעם שלה בלבוש על הגוף המחוטב שלה על החבר שלה .
אבל אני זאת ממש לא אלונה , אני שמנה בבטן קצת בצדדים , בירכיים , בכתפיים אני אמנם לא שמנה ברמה של שיראל מט'3 פשוט יש מקומות שאני חייבת להוריד בהם את השומן .
לי בחיים לא היה חבר , ואני גם לא מחפשת כי אני ממש לא שטחית ומתאהבת באחד שנראה טוב , או הכי מקובל בגלל שאני לא כזאת מקובלת בשכבה אבל אני גם לא , לא מקובלת אני די ממוצעת , אני לא מחפשת אחרי חבר מקובל כי אני פשוט לא רואה בזה עניין , בדרך כלל אחרי ילד מקובל כל הבנות רודפות אחריו וזה משהו שיגרום לי לקנא ואני מעדיפה לא לבזבז את הזמן שלי.
אני לעולם לא אקבל את הגובה של נעמה , נעמה היא בגובה המושלם! 1.64 היא לא נמוכה במיוחד ולא גבוהה במיוחד , לי חסרים 7 סנטימטרים להגיע לגובה שלה..
תמיד אלונה יודעת לעודד אותי ולהגיד לי שאני הכי יפה בעולם , למרות שזה לגמרי לא נכון כי אני לגמרי מודעת למראה שלי אבל מעריכה את זה שהיא רוצה לגרום לי להרגיש יותר טוב.
ההורים שלי הם מאוד תומכים ומבינים , אבל הם לעולם לא יבינו אותי בקשר למאכלים שהם מביאים הביתה אני תמיד מבקשת מהם להתחשב אבל הם תמיד יגידו "אדווה לא רק את בבית , אנחנו מתחשבים גם בצרכים של אחרים" ואת האמת שהם צודקים , שרק בעזרת כוח רצון אני אוכל להרזות, ולא בזכות זה שאני אוכל בערב ירקות שזה יפה מאוד , ואז בבוקר לטרוף בגט של נוטלה , כי אם אני אכלתי באותו הערב ירקות אז הרסתי לגמרי את הדיאטה בבוקר שזה די מבאס..
אומנם הסיפור שלי לא נשמע מופרך , אבל אני חושבת שיש כל כך הרבה נערות ונערים במצב הנפשי שלי ואפילו יותר גרוע , הלוואי והייתי יכולה לחזק כל אחד מהם , אני לא צריכה להבין אותם אלא פשוט להקשיב ולהגיד "גם אם אני לא עוזרת הייתי במצב שלך וזה בסדר גמור! את לא בן אדם שונה לא את לא חסרת אופי , את יפה בדרך שלך , מי שקרא לך מכוערת שמנה הוא חתיכת מטומטם שתדעי שאני פה בשביל להקשיב ולייעץ"
יש לי חברה הכי טובה קוראים לה שני , שני גרה בצפת .
אתם בטח שואלים מה לילדה שגרה בצפון תל אביב לילדה בצפת , אז הייתי גרה בצפת לפני 3 שנים ועברתי לצפון תל אביב בעקבות העבודה של אבא שלי.
שני בגיל שלי , אנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה ואם אנחנו באיזור של אחת השנייה אנחנו ישר מתכננות להפגש כי לדעתי חברות אמיתית תחזיק מעמד גם מרחוק.
שני יודעת לתת ביקורת , היא תמיד אומרת שאני אגואיסטית שחושבת רק על עצמה ושבמקום לעשות משהו עם עצמי אני רק מקטרת על השומן שלי, והיא באמת צודקת אומנם ביקורת מופרכת אבל זה אך ורק לטובתי ואת זה שני אמרה לי כמה פעמים.
שני באמת החברה הכי טובה שיכולתי לבקש היא גם תומכת בי וגם אני תומכת בה .
ככה זה חברות לא?..
אוקי אין לי ממש עוד מידע עליי אז העקרונות שלי זה נאמנות אחד לשני.
-נקודת מבט של תומר-
היי אני תומר , אני בן 15 וחצי מדרום תל אביב , בואו נגיד ככה : אני בן אדם מסודר מאוד, לא בהכרח סידור חפצים או שמירה על ניקיון, זה גם אבל יש לי סוג של סדר יום מסוים.
אני קם ב6 וחצי בבוקר כל יום , ויוצא מהבית ברבע לשמונה בדרך כלל יש לי בית ספר עד 1:30 , ב4:00 אני מתפנה לעזור לאמא שלי בגן שהיא עובדת בו , היא סייעת גננת , ואני די טוב עם ילדים , אני שטותניק ואוהב לצאת עם חברים , אני בן אדם שלא אוהב לשקר אני פשוט אומר הכל בפנים מה שיושב לי על הלב , אני אגיד .
כשאני מסיים לעזור לאמא שלי שזה בסביבות 7:00 בערב , אני בדרך כלל קובע עם חברים או כל דבר אחר שיעסיק אותי.
לא ספרתי לכם על חלק שיושב לי על הלב במשך שנה, הייתה לי חברה בשם נטע , נטע הייתה עם שיער שחור ארוך וחלק , עיניים ירוקות כמו של חתולה , בהירה , קצת נמשים באף , נמוכה קצת , אף סולד , וחיוך מאוזן לאוזן .
בקיצור , לגמרי הטעם שלי , לדעתי נטע היא הכי יפה בעולם , היה לי מאוד חשוב לגרום לה לחייך כשהיא הייתה נכנסת לתקופה של עצב ודיכאון.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה שהיא תכנס לעצב או דיכאון , אז נטע שלי הייתה חולה בלוקמיה לימפואידית מהירה , לכל הבדיקות הייתי בא איתה ותומך בה , המחלה התחילה לה בכך שהיא נבעה מפגיעה בפעילות מוח העצם , הפגיעה הזאת יכולה לגרום לדימומים רבים (בעקבות ירידה בייצור טסיות הדם), זיהומים (בעקבות פגיעה בייצור כדוריות דם לבנות), ולעיתים גם אנמיה (פגיעה בייצור כדוריות הדם האדומות).
תמיד הייתה לי הרגשה שנטע תעלם לי בין הידיים בלי שאני ארגיש.
וכך זה היה , אני מצטער שלא נצלתי את הזמן איתה.
אני לא מהאנשים שמרחמים על עצמם ובוכים על אדם קרוב שלהם שנפטר במשך שנים , אני גם אומנם לא התגברתי על נטע וכנראה גם לא אתגבר לעולם, כי באף אחת לא היה את הקסם המיוחד שהיה לנטע שלי..
אני ונטע היינו מקדישים לאחד השניה את השיר: "החמצן שלי" של איציק שמלי , הקדשנו את זה בהדדיות מוחלטת.
אני ונטע היינו חברי ילדות עד שבגיל 13 הצעתי לה חברות , בהתחלה כל הילדים צחקו עלינו וחשבו שזה לא באמת רציני , אבל אחרי כמה חודשים הוכחנו להם כמה שזה הכי רציני שבעולם.
נטע היא בהחלט חלק גדול מהחיים שלי , ואם הייתה לי הזדמנות לראות אותה לפחות לכמה דקות , היית מתפרק עליה בחיבוק ומסביר לה שאני אוהב אותה ושאם איזה יום אחד פגעתי בה שאני מצטער , וכמובן שלא שוכח לשיר לה ברוב זיוף את השיר שלנו...
נטע באמת נלחמה במחלה הארורה הזאת , היא לא התייאשה היא נסתה כל דבר אפילו תזונה נכונה לחולי סרטן ושום דבר לא עזר לה , המחלה רק הידרדרה .
אני זוכר את היום של ההלוויה שלה כמעט לפני שנה , מחר זה יהיה שנה..
אני זוכר איך כולם בוכים ורק אני בשוק לא מבין שנטע שלי , כבר לא נטע שלי..
היא חזרה למעלה , והשאירה אותי עצוב ושבור לב.
אבל החיים עוברים בסך הכל מבלי שנרגיש אפילו, החיים עוד לפנינו זה מה שאבא שלי תמיד מזכיר לי.
אז אני מאוד אוהב ספורט , הספורט האהוב עליי הוא כדורסל , אני אוהב להתחרות עם חברים שלי בתחרות ריצה ואני די טוב בלימודים , אחד כזה שמביא ציונים לא רעים.
בסך הכל אלה החיים שלי , חיים בסדר המצב הכלכלי בבית בסדר גמור בלי שום בעיות ושכחתי להזכיר שאני בן יחיד ככה שזה גם בסדר.
הדבר שהרס את ה"בסדר" הייתה נטע שלא איתי.
העקרונות שלי הם אף פעם לא לוותר לעצמך ותמיד להציב לעצמך רף יותר גבוה.
אז אלה הדמויות לסיפור , יהיו עוד דמויות בהמשך וכמובן דמויות משנה אם הייתם רוצים שאני אתחיל לכתוב את הסיפור תגידו לי.
[/align]
