דעה | הומואים

אני לא חושב שאתה מבין משהו.
כיום, הקהילה הגאה חווה המון שנאה והמון התעללויות, מכל הסוגים - פיזית, נפשית, מילולית וכו'.
הרעיון של - "כל אחד יכול לבחור האם לקבל אותם או לא" הוא שגוי מטבעו - כי כשמישהו בוחר לא לקבל את האחר כי הוא שונה ממנו, זה יוביל לשנאה,מה שיוביל לפגיעה באנשים אחרים. עד כדי רצח!
כמו שאמרת, מסכנה חפה משפע נרצחה במצעד הגאווה. אם הם יפסיקו את מצעד הגאווה, זה כאילו הרוצח ניצח. בירושלים הם לא הולכים עם תחתונים או מי-יודע-מה, אבל אם לא שמת לב - בתל אביב כולם הולכים עם בגדי ים צמודים צמודים, ללא חולצה וללא שום דבר מתחת. אז מה הבעיה שהם ילבשו בגדי ים?
במצעד השרמוטות בכלל לא לובשים כלום, וגם לזה יש מטרה.
המצעד הזה הוא בדיוק בשביל שאנשים יבינו - אין שום סיבה לשנוא אותם, ובטח לא לפגוע בהם.
לשבת בשקט בבית ולעשות מה שהם רוצים בשקט? זה הסגר? כי אני רואה זוגות הטרו-סקסואלים בכל מקום מתנשקים, מתחבקים, מחזיקים ידיים, אז למה פתאום שהם ישבו בשקט בבית? למה הם לא יכולים להיות שמחים ולאהוב, ולחיות את החיים שלהם כמו בני אדם חופשיים? אם זה בגלל השנאה - זה כל הרעיון של המצעד, כמו שאמרתי. לעצור את השנאה, על מנת שהם יוכלו להיות אנשים חופשים ולא בהסגר.
כשאתה אומר "כל אחד בוחר האם לקבל או לא..." "זו דעה של אנשים ואין לכם זכות..." אז זה שגוי. כי אם הדעה לא פוגעת באף אחד - בבקשה, be my guest
אבל כשזה מחייב אנשים להשאר בבית ולאהוב זה את זה בשקט, מתחת לרדאר, זה כבר שגוי.

היי Alois, סליחה שאני לא משתמש בשם הפרטי שלך, פשוט אני באמת לא יודע איך קוראים לך, אז באמת מבקש על זה סליחה מראש.

אני פיטר, נער בן 17 ושלושה חודשים, ואני הומוסקסואל גאה, מלבד למקום אחד: הבית שלי. זה ממש מצחיק נכון?
אני הומוסקסואל גאה בבית הספר שלי, בתנועת הנוער שלי, בחיים החברתיים שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול החברים שלי, מול המורים שלי, מול המדריכים שלי, מול ראש המועצה שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול מי שאני בוחר להיות.
ואתה יודע למה? כי החברה שבה אני חי נתנה לי את הלגיטימציה להיות מי שאני, מבלי שארגיש בושה או מבוכה. לא בחרתי להיות הומוסקסואל, כמו שרבים מטומטמים חושבים, אלא נולדתי ככה. במה אני כן בחרתי? בלקבל את עצמי, כשעוד הייתי בן 13, והחלטתי לצאת מהארון מול כל החברות שלי, ומשם הדרך ליציאה מהארון בפני רבים הייתה מהירה.
אתה שואל את עצמך בטח למה אני לא יוצא מהארון מול ההורים שלי, השאלה הכי מהממת ולגיטימית שיש, ואתה תקבל אותה.
ההורים שלי, הם הורים שחיו במקומות כפריים ופרימיטיביים למדי, אבא שלי - מכפר רומני שכוח אל, ואמא שלי - מעיר במדינת טורקמניסטן, שהייתה חלק מברית המועצות דאז, מדינה שבה האסלאם הקיצוני שולט היום.
דיברתי איתם הרבה על הומוסקסואליות, ובכלל על הקהילה הלהט"בית, ושום דבר לא סייע. הם עדיין בגישה שלילית כלפי כל הנושא,
ולצאת מהארון מולם באופן מוחלט עלול להזיק לי.
ובכנות? לחיות עם זהות בדויה בבית? זה אחד הדברים הקשים ביותר שיכולים לבוא על המתבגר.ת. ואז משום מקום בא המושג מצעד הגאווה.
תדמיין לך אותי, נער שכבר בטוח, במיניות שלו בכיתה ח' שומע על מצעד הגאווה בתל אביב. התלהבתי, והגעתי לשם. ואתה יודע מה? ראיתי מראות מזעזעים, בכנות, אבל מה שהעצים אותי וגרם לי רגע להניח את המראות המזעזעים האלה? זו העובדה שכולם היו סביבי, ושמחו שמחה חגיגית, והעצימו את הגאווה שלי, ואת הזכות שלי להיות מי שאני, וזה שאני הומו זה בסדר גמור, לא כמו שההורים שלי אומרים, או לא כמו שהשכנה ממול חושבת.
ואתה יודע מה? אתה מאד טועה כשאתה אומר כשהחינוך לא עוזר. כי החינוך במאה אחוזים עוזר. כי לא סתם באים המונים שהם הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים למצעד, ולא סתם משנה לשנה עוד מדינה מתירה נישואים חד מיניים, ולא סתם נוצרים שינויים.
כשבני אנוש מתאגדים - הם בדר"כ מצליחים לשנות. וזו המהות האמיתית של המצעדים, בכל רחבי הארץ ובעולם.
לצעוד למען השינוי, למען הזכויות שלנו, למען היותנו אנו.
אוהב אותך המון אף על פי שאני לא מכיר אותך, פיטר. 3>

היי Alois, סליחה שאני לא משתמש בשם הפרטי שלך, פשוט אני באמת לא יודע איך קוראים לך, אז באמת מבקש על זה סליחה מראש.

אני פיטר, נער בן 17 ושלושה חודשים, ואני הומוסקסואל גאה, מלבד למקום אחד: הבית שלי. זה ממש מצחיק נכון?
אני הומוסקסואל גאה בבית הספר שלי, בתנועת הנוער שלי, בחיים החברתיים שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול החברים שלי, מול המורים שלי, מול המדריכים שלי, מול ראש המועצה שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול מי שאני בוחר להיות.
ואתה יודע למה? כי החברה שבה אני חי נתנה לי את הלגיטימציה להיות מי שאני, מבלי שארגיש בושה או מבוכה. לא בחרתי להיות הומוסקסואל, כמו שרבים מטומטמים חושבים, אלא נולדתי ככה. במה אני כן בחרתי? בלקבל את עצמי, כשעוד הייתי בן 13, והחלטתי לצאת מהארון מול כל החברות שלי, ומשם הדרך ליציאה מהארון בפני רבים הייתה מהירה.
אתה שואל את עצמך בטח למה אני לא יוצא מהארון מול ההורים שלי, השאלה הכי מהממת ולגיטימית שיש, ואתה תקבל אותה.
ההורים שלי, הם הורים שחיו במקומות כפריים ופרימיטיביים למדי, אבא שלי - מכפר רומני שכוח אל, ואמא שלי - מעיר במדינת טורקמניסטן, שהייתה חלק מברית המועצות דאז, מדינה שבה האסלאם הקיצוני שולט היום.
דיברתי איתם הרבה על הומוסקסואליות, ובכלל על הקהילה הלהט"בית, ושום דבר לא סייע. הם עדיין בגישה שלילית כלפי כל הנושא,
ולצאת מהארון מולם באופן מוחלט עלול להזיק לי.
ובכנות? לחיות עם זהות בדויה בבית? זה אחד הדברים הקשים ביותר שיכולים לבוא על המתבגר.ת. ואז משום מקום בא המושג מצעד הגאווה.
תדמיין לך אותי, נער שכבר בטוח, במיניות שלו בכיתה ח' שומע על מצעד הגאווה בתל אביב. התלהבתי, והגעתי לשם. ואתה יודע מה? ראיתי מראות מזעזעים, בכנות, אבל מה שהעצים אותי וגרם לי רגע להניח את המראות המזעזעים האלה? זו העובדה שכולם היו סביבי, ושמחו שמחה חגיגית, והעצימו את הגאווה שלי, ואת הזכות שלי להיות מי שאני, וזה שאני הומו זה בסדר גמור, לא כמו שההורים שלי אומרים, או לא כמו שהשכנה ממול חושבת.
ואתה יודע מה? אתה מאד טועה כשאתה אומר כשהחינוך לא עוזר. כי החינוך במאה אחוזים עוזר. כי לא סתם באים המונים שהם הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים למצעד, ולא סתם משנה לשנה עוד מדינה מתירה נישואים חד מיניים, ולא סתם נוצרים שינויים.
כשבני אנוש מתאגדים - הם בדר"כ מצליחים לשנות. וזו המהות האמיתית של המצעדים, בכל רחבי הארץ ובעולם.
לצעוד למען השינוי, למען הזכויות שלנו, למען היותנו אנו.
אוהב אותך המון אף על פי שאני לא מכיר אותך, פיטר. 3>

תותח.

אתה צודק זה לא בסדר לרדת על הקהילה הגאה, במיוחד כאשר מפקחת העיר שלנו, "nofar" היום העיפה אותי מהחדר בעיר שלנו כשאמרתי "הומו", כי היא חשבה שהומו זה קללה.. בושה, חרפה, חלימה ונורא! כאזרחית מצטיינת מן המניין ראיתי כחובה לדווח התנהגות רעה כגון זאת.