היי Alois, סליחה שאני לא משתמש בשם הפרטי שלך, פשוט אני באמת לא יודע איך קוראים לך, אז באמת מבקש על זה סליחה מראש.
אני פיטר, נער בן 17 ושלושה חודשים, ואני הומוסקסואל גאה, מלבד למקום אחד: הבית שלי. זה ממש מצחיק נכון?
אני הומוסקסואל גאה בבית הספר שלי, בתנועת הנוער שלי, בחיים החברתיים שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול החברים שלי, מול המורים שלי, מול המדריכים שלי, מול ראש המועצה שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול מי שאני בוחר להיות.
ואתה יודע למה? כי החברה שבה אני חי נתנה לי את הלגיטימציה להיות מי שאני, מבלי שארגיש בושה או מבוכה. לא בחרתי להיות הומוסקסואל, כמו שרבים מטומטמים חושבים, אלא נולדתי ככה. במה אני כן בחרתי? בלקבל את עצמי, כשעוד הייתי בן 13, והחלטתי לצאת מהארון מול כל החברות שלי, ומשם הדרך ליציאה מהארון בפני רבים הייתה מהירה.
אתה שואל את עצמך בטח למה אני לא יוצא מהארון מול ההורים שלי, השאלה הכי מהממת ולגיטימית שיש, ואתה תקבל אותה.
ההורים שלי, הם הורים שחיו במקומות כפריים ופרימיטיביים למדי, אבא שלי - מכפר רומני שכוח אל, ואמא שלי - מעיר במדינת טורקמניסטן, שהייתה חלק מברית המועצות דאז, מדינה שבה האסלאם הקיצוני שולט היום.
דיברתי איתם הרבה על הומוסקסואליות, ובכלל על הקהילה הלהט"בית, ושום דבר לא סייע. הם עדיין בגישה שלילית כלפי כל הנושא,
ולצאת מהארון מולם באופן מוחלט עלול להזיק לי.
ובכנות? לחיות עם זהות בדויה בבית? זה אחד הדברים הקשים ביותר שיכולים לבוא על המתבגר.ת. ואז משום מקום בא המושג מצעד הגאווה.
תדמיין לך אותי, נער שכבר בטוח, במיניות שלו בכיתה ח' שומע על מצעד הגאווה בתל אביב. התלהבתי, והגעתי לשם. ואתה יודע מה? ראיתי מראות מזעזעים, בכנות, אבל מה שהעצים אותי וגרם לי רגע להניח את המראות המזעזעים האלה? זו העובדה שכולם היו סביבי, ושמחו שמחה חגיגית, והעצימו את הגאווה שלי, ואת הזכות שלי להיות מי שאני, וזה שאני הומו זה בסדר גמור, לא כמו שההורים שלי אומרים, או לא כמו שהשכנה ממול חושבת.
ואתה יודע מה? אתה מאד טועה כשאתה אומר כשהחינוך לא עוזר. כי החינוך במאה אחוזים עוזר. כי לא סתם באים המונים שהם הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים למצעד, ולא סתם משנה לשנה עוד מדינה מתירה נישואים חד מיניים, ולא סתם נוצרים שינויים.
כשבני אנוש מתאגדים - הם בדר"כ מצליחים לשנות. וזו המהות האמיתית של המצעדים, בכל רחבי הארץ ובעולם.
לצעוד למען השינוי, למען הזכויות שלנו, למען היותנו אנו.
אוהב אותך המון אף על פי שאני לא מכיר אותך, פיטר. 3>
אני פיטר, נער בן 17 ושלושה חודשים, ואני הומוסקסואל גאה, מלבד למקום אחד: הבית שלי. זה ממש מצחיק נכון?
אני הומוסקסואל גאה בבית הספר שלי, בתנועת הנוער שלי, בחיים החברתיים שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול החברים שלי, מול המורים שלי, מול המדריכים שלי, מול ראש המועצה שלי.
אני הומוסקסואל גאה מול מי שאני בוחר להיות.
ואתה יודע למה? כי החברה שבה אני חי נתנה לי את הלגיטימציה להיות מי שאני, מבלי שארגיש בושה או מבוכה. לא בחרתי להיות הומוסקסואל, כמו שרבים מטומטמים חושבים, אלא נולדתי ככה. במה אני כן בחרתי? בלקבל את עצמי, כשעוד הייתי בן 13, והחלטתי לצאת מהארון מול כל החברות שלי, ומשם הדרך ליציאה מהארון בפני רבים הייתה מהירה.
אתה שואל את עצמך בטח למה אני לא יוצא מהארון מול ההורים שלי, השאלה הכי מהממת ולגיטימית שיש, ואתה תקבל אותה.
ההורים שלי, הם הורים שחיו במקומות כפריים ופרימיטיביים למדי, אבא שלי - מכפר רומני שכוח אל, ואמא שלי - מעיר במדינת טורקמניסטן, שהייתה חלק מברית המועצות דאז, מדינה שבה האסלאם הקיצוני שולט היום.
דיברתי איתם הרבה על הומוסקסואליות, ובכלל על הקהילה הלהט"בית, ושום דבר לא סייע. הם עדיין בגישה שלילית כלפי כל הנושא,
ולצאת מהארון מולם באופן מוחלט עלול להזיק לי.
ובכנות? לחיות עם זהות בדויה בבית? זה אחד הדברים הקשים ביותר שיכולים לבוא על המתבגר.ת. ואז משום מקום בא המושג מצעד הגאווה.
תדמיין לך אותי, נער שכבר בטוח, במיניות שלו בכיתה ח' שומע על מצעד הגאווה בתל אביב. התלהבתי, והגעתי לשם. ואתה יודע מה? ראיתי מראות מזעזעים, בכנות, אבל מה שהעצים אותי וגרם לי רגע להניח את המראות המזעזעים האלה? זו העובדה שכולם היו סביבי, ושמחו שמחה חגיגית, והעצימו את הגאווה שלי, ואת הזכות שלי להיות מי שאני, וזה שאני הומו זה בסדר גמור, לא כמו שההורים שלי אומרים, או לא כמו שהשכנה ממול חושבת.
ואתה יודע מה? אתה מאד טועה כשאתה אומר כשהחינוך לא עוזר. כי החינוך במאה אחוזים עוזר. כי לא סתם באים המונים שהם הטרוסקסואלים וסיסג'נדרים למצעד, ולא סתם משנה לשנה עוד מדינה מתירה נישואים חד מיניים, ולא סתם נוצרים שינויים.
כשבני אנוש מתאגדים - הם בדר"כ מצליחים לשנות. וזו המהות האמיתית של המצעדים, בכל רחבי הארץ ובעולם.
לצעוד למען השינוי, למען הזכויות שלנו, למען היותנו אנו.
אוהב אותך המון אף על פי שאני לא מכיר אותך, פיטר. 3>